שנה משמעותית במיוחד הייתה השנה הזאת עבורי. בדיוק לפני שנה עמדתי להוציא את
המסע הראשון לרומניה, מסע נשים שהתחיל כחלום, מסע שנתן לי אמונה בעצמי וביכולות שלי.
מאז הוצאתי כבר שבעה מסעות נשים,כולם לרומניה. כל מסע הנו מסע שונה ואחר, למרות שהמסלול הנו אותו מסלול, לבוקובינה, צפון מזרח רומניה, אזור של טבע, כפרים אותנטיים ומנזרים.
הרבה שואלים אותי : מה לא נמאס לך ? כל פעם אותו מקום ? המקום הוא אמנם אותו מקום, אבל עונות השנה שונות, הצבעים של העצים, הנשים הן נשים שונות וכל אחת מיוחדת ולכן גם הקבוצה כקבוצה שונה. אני אחרת ממסע למסע, כלומר כמו עץ, אני נשארת במהותי רות, אבל מתפתחת, פורחת וגם משירה את העלים המיותרים שבי כמו בעונת הסתיו ואוטוטו נכנסת לתקופת החורף שבה אתכנס, אעמיק שורשים ואתן לרעיונות חדשים לחלחל כמו מי הגשם.
המסע הראשון : מלכות רומניה
כשאני מספרת על השינוי שעברתי בשנה האחרונה, בעיקר בתחום הקריירה,נוסעת כל חודש כמעט לרומניה, עובדת עם נשים וכבר פחות עם ילדים בשעות סיפור, שואלים אותי , איך עשית את השינוי? לא פחדת?
האמת, פחדתי מאוד אבל הרגשתי את רחש הלב, תקופה ארוכה שהלב שלי דיבר חלושות.. רחש הלב הוא בשקט, לא בצעקה, נחבא אפילו.. בחרש חרש.. ( היפוך מילים ) לפעמים אנחנו לא יודעות ולא שומעות, אנחנו גם מנסות להשתיק אותו מכל הסיבות שבעולם, קולות אחרים נשמעים: למה לשנות, טוב כמו שעכשיו, ואם תטעי, לאן את הולכת, את לא יודעת מה יהיה. אלו הקולות הרועשים המחרישים אוזניים,שמנסים ולפעמים מצליחים לבלבל. אך רחש הלב, האמת הפנימית השקטה והעמוקה תמיד תרחש, תצייץ כל בוקר ולא תיתן מרגוע.
וכך זה קרה, שנתיים שלמות ששאלתי, שהרגשתי שאני רוצה לעבור מתחום הילדים לנשים. הדחף העיקרי שלי הוא כשהבנתי שיש לי מה לתת הלאה, כלומר לא רק לעצמי ועבורי אלא לאחרות. כשהבנתי את היחודיות שלי, והיום אני אפילו כותבת את זה מבלי להתבייש. אני מסתכלת ביומן שבו אני כותבת מדי בוקר, איך עודדתי את עצמי להמשיך, היה לי חלום והיו גם פחדים וקולות שאני לא מספיק, מה פתאום עכשיו להתחיל משהו חדש, אבל אז התחברתי אל הלב, וכתבתי את היחודיות שלי ( מצחיקה, חברותית, אנרגטית, מאמינה בטוב, לא נלחצת, מעודדת, יוזמת, חרוצה, אוהבת להכיר אנשים, אופטימית, כנה, אמיצה, מעזה, בעלת כריזמה, בעלת אמונה) ויש ימים שאני חוזרת לקרוא את הרשימה מחדש, כדי להזכיר לעצמי.
נהנית בעבודה החדשה..
כשאנחנו ממריאים גבוה, אנחנו במורא, פחד.. שמא ניפול ,נכשל.. אז תמיד קיים פחד,אבל הפחד הוא לא ממשי, הוא דמיון ממשהו שלא קרה עדיין, ולכן לא כדאי להפוך אותו למנהל שלנו שינהל לנו את החיים כי אחרת לא נעשה כלום, נשאר בתקיעות בדיוק במקום שלנו. וגם , למה אנחנו מפחדות כל כך מלא להצליח?! מה תגיד עלינו חוסר הצלחה, מה זה אומר עלינו ?! האם זה כמה "חוסר הצלחות" הופכים אותנו במהות ללא יוצלחות ?!
הכי אופטימי : ללכת לבית קברות :
כן כן, זה אחד המקומות שמאפסים אותי וכשאני יוצאת אני מרגישה חיה מחדש!! רק כשאת מבינה שתמותי, את מתחילה לחיות. כשאני יודעת שימי פה על פני האדמה קצובים, שיום אחד המסע פה יגמר, אני מבינה כי עליי לנצל את הזמן ולעשות את הדברים שאני רוצה, אוהבת וחולמת, להשאיר כאן את חותמי, בעולם. וגם, לא לקחת כל אחד ואחד יותר מדי קשה, הכל פתאום מקבל את הפרופורציות. ולכן, חברות ומכרים שרואים את ההתנהלות היום יומית שלי ושואלים, איך אני מספיקה הכל, לאן אני ממהרת.. כנראה שזו הסיבה.
"קפוץ הרשת כבר תפרש "
אני בעד לתכנן, אבל בשלב מסויים גם לעשות את הצעד, לקפוץ לעבר היעד, ללחוץ SEND, בידיעה שזה עדיין לא מושלם, אבל ביודעין כי עשיתי כרגע את מיטב יכולתי ואין חכם כבעל ניסיון, ולשלב את האמונה שהדברים יסתדרו .
ואי אפשר לסיים בלי סיפור :
יום אחד השועל פגש במרבה הרגלים שהולך לו, התבונן בו השועל בהשתאות כיצד בהתאמה מרבה הרגליים מניע את רגליו ומתקדם לו. שאל השועל את מרבה הרגליים : יש לך כל כך הרבה רגליים , איך אתה יודע באיזה רגל להתחיל לצעוד?!
התבונן מרבה הרגליים בשועל, עצר ולא אמר דבר.
השועל המשיך בדרכו. בסוף היום חזר השועל וראה את מרבה הרגליים כשהוא נמצא בדיוק באותה הנקודה שעזב אותו בבוקר. השתומם השועל ושאל : מה קרה ? לא זזת כל היום ?
הסתכל מרבה הרגליים חסר אונים בשועל ואמר : לא, אני חושב באיזה רגל להתחיל.
הצעד הראשון
למה בכלל בוער לי להתחיל עם הפוסט הזה בבלוג ?!
אני מאמינה שלכל אחד ואחת יש חלום, יש משהו שהוא רוצה להביא לעולם, שהוא ירגיש שהוא בעל ערך ומשמעותי כשהוא יעשה את זה, ויש לנו המון מגבלות שאנו יצרנו לעצמנו במחשבות שלנו.. ואשמח לדעת שאולי בזכות הפוסט הזה, בזכות העובדה שמישהי תקרא אותי ותגיד : וואלה זאתי, עזבה עבודה בתחום הילדים ועברה לתחום טיולים והמסעות לנשים, אז גם אני יכולה לעשות את מה שאני רוצה והכי חשוב, לא לפחד, פשוט לנסות. ולהאמין בעצמך וביקום שיעזור.
אשמח לשמוע מהם רחשי הלב שלכן ומה היחודיות שלכם ? וגם אם זה קשה/ מביך ולא צנוע בעליל לכתוב את מעלותינו, תעשו את זה, הרבה יותר בריא מאשר להסתכל על הצדדים החשוכים שלנו.
תודה שקראתם.
רות