חזרנו שבוע שעבר מטיול משגע ומיוחד באיטליה. צחוק הגורל "קרנבל המסיכות בוונציה". איך שנחתנו באיטליה הבנו כי הקורונה הגיעה גם לחבל וונטו שונציה היא חלק ממחוז זה, והיו שמועות ווהודעות בתקשורת על ביטול הקרנבל. בפועל גילינו כי ונציה אומנם לא עמוסה כפי שהיה אמור להיות אבל יחד עם זאת יש אנשים, יש תחפושות ויש שמחה ברחובות.
הגענו היישר לארוחת צהריים במסעדה בין סמטאות ונציה, ממש ליד אחת התעלות כשלפני שנכנסנו המלצרים הגישו לנו יין טוב כבר בהתחלה, ובין כל מנה למנה גם מנות קטנות נוספות של ריזוטו וסרדינים כדי שנטעם ונתפנק. משם הלכנו לכיכר סן מרקו שבה מתקיים טקס תחרות התחפושת המקורית, הגשמנו חלום וישבנו בשעת השקיעה, בכיכר על כוס קפה ( 11 יורו אבל בהחלט שווה), כשהמחופשים עוברים לפנינו.
התחפושות מושקעות ונותנות תחושה כאילו הגענו לעולם אחר, לזמן אחר והעובדה שאין מקום בעולם כמו ונציה, עיר שמורכבת מ 117 איים המחוברים ב 400 גשרים, מקום ציורי ורומנטי שמרגיש אפילו לא אמיתי.
כל העולם דיבר באותו יום על איטליה בכלל ועל ונציה בפרט, על כמה מפחיד להסתובב ברחובות וונציה ואנחנו נמצאות ממש ב"לב הסערה" ומרגישות מנותקות מכל החדשות האלו. ואולי, דווקא אנחנו בכלל לא מנותקות ויש מציאות מקבילה ?! כי הרי אנחנו בוונציה.
אפשר לראות זאת כשאלה פילוסופית : מהי המציאות ? מי מגדיר מציאות ? תחושה של עולם הפוך.
דווקא הטיול הזה, בצל הקורונה באיטליה, גרם לנו לראות את הדברים אחרת וזה לא בגלל שהיינו עם מסיכות. להבין כי אנחנו כרגע כאן, מרגישות טוב, אין לדעת מה יהיה , מה יהיה כשנחזור,האם נחזור לבידוד, מי יקח אותנו משדה התעופה, איך נשרוד את הבידוד ועוד הרבה שאלות שהטרידו.,פשוט נדחו לרגע שנגיע אליו. ההבנה כי אנחנו כאן כרגע, באיטליה היפה, לטיול שכל כך חיכינו, יש מוסיקה שמחה, הקרנבלים ממשיכים,הכל צבעוני, מזג אויר טוב אז בואו נתמסר לרגע.
אכן חזרנו ביום שישי לבידוד, היינו "מראשונות הבידוד" ממש חלוצות ( היום כבר כל מי שחזר ממדינות אירופאיות נוספות נמצא בבידוד וכ 5000 אנשים בבידוד). שיננתי לעצמי שאני אראה כל יום ביומו כי המחשבה על שבועיים נראתה לי בילתי אפשרית.
מסתבר שדווקא הבידוד, שהיה נראה לכל חברות הקבוצה כ"עונש", התגלה כמשהו שאפשר להנות ממנו והכל כמו כל דבר בחיים הוא עניין של פרשנות וגישה. החלפנו את שם הקבוצה ל"בידור איטלקי" וכל יום אנחנו מספרות האחת לשניה איך עובר היום שלנו ומגלות שבסופו של דבר, נעים לחזור אחרי חופשה באיטליה לעוד שבועים של חופשה בבית.
נהייתה לי שיגרת יום :
אני קמה לקראת שמונה, כי הרי אני לא יכולה לארגן את הילדים למסגרות.. לאחר מכן אני חייבת לעשות ספורט ( בימים כתיקונם אני הולכת כל בוקר) אז אני רוקדת ריקודי ניה מול הטלויזיה, אימון של שעה שאכן ממריץ, משמח וגורם לגמישות. אוכלת ארוחת בוקר בריאה עם ירקות ומיץ תפוזים. קוראת, כותבת, עובדת, נחה שנ"צ ורואה גם סרטים.
תודה לך, קורונה :
הבנתי כי הבידוד הוא בעצם הזדמנות שלי להתחבר לעצמי, לעצור, לא לתכנן, לא למהר, לעשות רק דברים שטובים לי,כרגע.
לדעת לבקש עזרה מהילדים, ממאיר המקסים שלי, שפינה לי את החדר ומתקתק את הבית והילדים .לדעת לבודד את עצמי מלהחץ ומהמחשבות של הסביבה ( בימים הראשונים הרגשתי שאני ממש מצורעת).להבין מה הדברים שחשובים לי באמת ולהיות ערה למתרחש סביבי ממש ברגע זה : לשמוע את ציוץ הציפורים בחוץ, לשמוע את הרוח ששורק, להתבונן בתנועות העננים, לרקוד ולהנות ממוסיקה.
ההבנה כי לא משנה מה קורה בחוץ, יש לנו קודם כל את הרגע הזה וההווה הוא מתנה. לדעת שהשליטה לא בידנו ובמקום להלחץ מזה, לזרום עם זה.
לדעת כי יש בי אמונה ואופטימיות וגם ודווקא ברגעים הקשים - היא לצידי.
והכי חשוב להעריך את הדברים הפשוטים שביום יום תמיד נמצאים ונגישים עבורי - ליטוף, חיבוק ונשיקה, דברים שלא היו לי שבועיים ואליהם אני הכי מחכה ומתגעגעת.
אז תודה לך קורונה, לימדת אותי שיעור בדברים החשובים לי באמת.
שבת שלום.
