השנה,שנת הקורונה, הייתה שנה של צמצום. צמצום המרחבים, צמצום מקומות הבילוי, צמצום המפגשים, צמצום האפשרויות הקיימות.
צמצום מתפרש עם חוסר, דלות, עוני, מסכנות, אבל דווקא השנה הפתיעה אותי , ואני מוצאת שאני לא היחידה שמרגישה כך. הצמצום גרם לי לתחושת שמחה, סדר בראש, רוגע והתמקדות.
לפני שבועיים הוצאתי מביתי כל כך הרבה דברים שחשבתי שאני זקוקה להם - בגדים, כלי בית, מצעים, הצמצום או יותר נכון הדיוק וההתמקדות בדברים שעושים לי טוב, גרם לי להבין כמה זה משחרר גורם לשקט ואפילו לרגעי אושר.
גיליתי כי יצירתיות,אופטימיות ודמיון קיימים בי ושום קורונה לא תקח זאת ממני.
האם שפע וצמצום הן מילים מנוגדות ? אולי דווקא יש קשר והשלמה ביניהן ?
"איזהו עשיר - השמח בחלקו". שפע זה קודם כל תודעה, זה לראות ולהוקיר את היש, את הקיים ואם תחפשו, תמיד תמצאו יש- בכל דבר.
שפע זה לא הכמות אלא המשמעות,ההוויה : דברים שגורמים להנאה, לצמיחה ללמידה, ובמקביל כשאני מרגישה שאני משפיעה על מישהו -זו תחושת השפע : כשאני כותבת כאן בבלוג ויודעת שאני משפיעה על הקוראות אותי, שאני מעבירה בזום הנחיית קבוצות אמהות ושומעת עד כמה האוירה בבית משתנה, וכמובן כשאני אמא לילדיי ובת זוג.
בתקופת הקורונה,כשאני לא עובדת ו"כביכול" ללא תנועה, הבנתי כמה אנחנו זקוקים כל הזמן לנוע, להתפתח ולצמוח, כל אחד בקצב שלו, לא להציב ציפיות נמוכות ולא גבוהות מדי אלא יעדים שמצד אחד יאתגרו ומצד שני גם יהיו בהתאם לקצב וליכולת הקודמת - צעד צעד.
בסגר הראשון, התחלתי לרוץ, לפני כן הייתי צועדת, כשישה קילומטר וביום אחד החלטתי שאני מתחילה לרוץ, זה התחיל עם מוסיקה, הייתי אומרת לעצמי, אחרי שמונה שירים אני אפסיק לרוץ, ולאט לאט עולה לעוד כמה שירים עד שלבסוף הצלחתי לרוץ שישה קילומטר, כארבעים וחמש דקות.
סגר שלישי. בשבת, יצאתי לרוץ, היה יום מקסים, לא היה לי מגבלת זמן והחלטתי שאני רצה במסלול שכבר הרבה זמן הסתקרנתי לבדוק אם אצליח לרוץ, רצתי במשך שעה ורבע, מרחק של 12 ק"מ,תחושת הסיפוק, ההפתעה שהגוף יכול והעידוד הפנימי שאני מעודדת את עצמי עם כל צעד בריצה להמשיך הביאו אותי להציב את היעד הבא, ריצת חצי מרתון בחודש מאי - מבטיחה לעדכן ( אני כבר מדמיינת את התמונה)
דרך הריצה אני מגלה עלי ועל השקפת החיים שלי המון :
ההתחלה היא הקשה ביותר, אפילו עוד לפני שמתחילים לרוץ, ההתחלה של נעילת הנעליים. אבל, ברגע שהחלטתי, אני רצה, בלי סימני שאלה אין התלבטויות!!. כדי לייצר עשיה צריך לעשות, בלי לשאול יותר מדי שאלות, בלי הנחות,נקודה.
2. כשאני חושבת על קטעים מהדרך זה מרגיש לי בילתי אפשרי, מעייף, עוד לפני שהגעתי בכלל לקטע הזה בריצה, משהו בי לא מאמין שאצליח, מלחמה פנימית. כדי לשרוד את ההמשך, אני מעודדת את עצמי על הצעדים הקטנים, רצה משיר לשיר.
3. להעריך ולהוקיר כל חלק בגוף, יש רגעים בריצה שאני ממש מודה לרגליים שנושאות אותי, לנשימה, לעיניים שמראות לי את יופיה של הדרך, לריח התפוזים שנשא באויר. אני גם בהוקרה וגם נמצאת בכאן ועכשיו, נעזרת בחוש השמיעה, הריח, הראייה ובנשימות, נוכחת ברגע.
4. הפתעות!! שמתי לב שאני אוהבת להפתיע את עצמי ולכן לרוב לא אחזור באותו מסלול, באמצע המסלול אפנה לדרך שלא עשיתי עדיין. אני מעדיפה לרוץ במקומות מוכרים, הדרך מסקרנת אותי, עוברת מהר יותר, מאשר בידוע מראש.
5. להציב יעד ולהגיע אליו בלי לחשוב על אפשרות לעצור!! ובדרך כלל, כשאני מגיעה ליעד, אני מרגישה שאני יכולה להמשיך עוד.
6. כשקשה, אני מדמיינת את תחושת הסיפוק וההנאה כשאסיים, ומזכירה לעצמי שאני יכולה וגם..שאין הרבה ברירות, כי לצעוד יקח יותר זמן.
7. אני אוהבת לרוץ לבד, להיות עם עצמי, להתקדם בקצב שלי.
8. באמצעות הריצה אני מפתחת את סיבולת לב הריאה, שרירי רגליים אבל לא רק, גיליתי באמצעות הריצה אני מבינה את כוחו העידוד הפנימי, כוח רצון, התמדה, נחישות ואמונה.
שבת שלום של שפע.