כשאני מספרת לאנשים שאני מוציאה טיולי נשים, ישר אומרים לי גם גברים וגם נשים : אה.. העצמה נשית.. אני אישית ממש לא סובלת את המילה הזו, ולא משתמשת בה, אם תכנסו לאתר שלי, לא תראו פעם אחת תיאור של הטיול כ"העצמה נשית".
מי מעצים אותך ?
ניסיתי לחשוב למה אני לא אוהבת את המילה הזו. קודם כל כי עצם העובדה שמשתמשים במילה הזו, זה לקחת מראש את העובדה שהאישה זקוקה לעוצמה, כלומר היא נתפסת כחלשה וצריך להעצים אותה - מי צריך להעצים אותה ? הרי אם מישהו או משיהי מעצימים אותך, זה שוב כאילו את ה"בובה" ומשהו אחר מושך בחוטים.
יכול להיות שהפוסט הזה "יסבך" אותי עם פמינסטיות, יאמרו שאני מדברת בשם נשים.. זו לא הכוונה, אבל אני מרגישה שאני לא היחידה ב"סירה" הזו, יש לי חברות רבות שכולן למדו, יש להן קריירה וכולן באותו המצב, הג'ינגול המתמיד.
ובכל זאת, אז למה אני עושה רק טיולי
נשים? מה מיוחד בנשים ובתהליך שאנו עוברות?
אני תמיד צוחקת ואומרת כי בעלי לא יסכים שאצא עם עשרה גברים.
ועכשיו ברצינות, לדעתי, יש הבדל בתהליכים ובמחזור החיים שאנחנו עוברות שהם גם תהליכים פיזיולגיים (הריונות, לידות, מחזור- הפסקת מחזור, גלי חום ושינויים פסיולוגים נוספים ) ותהליכים שהם מעצם ומתוקף התרבות שלנו, תרבות שעדיין נשלטת כתרבות גברית : עדיין אנחנו הנשים, קודם כל אמהות, כשהילד חולה בדרך כלל אנחנו אלו שנשארות בבית. בתקופה שהילדים קטנים, מג'נגלות בין מטלות הבית, הילדים והעבודה. גם הגבר לוקח חלק פעיל, אבל מבחינת המשוואה המשפחתית, הוא קודם כל יוצא לעבודה, ואנחנו הנשים, גם וגם.
הבדלים פיזים ותרבותיים :
זה גם עניין פיזי, בסופו של דבר אנחנו נושאות תשעה חודשים ברחם את התינוק, אין מה לעשות, זה משפיע עלינו בכל עשרת השבועות בכל דקה בתקופה הזו, התינוק אכן זקוק לנו כמקור האוכל שלו בחודשים הראשונים. וזה גם עניין תרבותי, אם אמא תחזור ישר לעבודה כי זה מה שהיא רוצה, ותשאיר את התינוק שלה עם האבא או עם מטפלת - ישר ירימו גבה ( ראו מקרה "מיכל הקטנה" שחזרה לפסטיגל שבועיים אחרי הלידה) .
אני גם נשאלת לעיתים קרובות ע"י נשים האם העבודה הזו שבחרתי, להוציא כמדי חודש טיול ולהעדר מהבית, גורמת לנשים לתהות אם זה נכון לי כאמא לילדים קטנים, אני נשאלת המון ומנשים בלבד :מי עם הילדים ? ואיך בעלך מסתדר? כל הכבוד לבעלך!!
למה כשגבר טס לכמה ימים מחוץ לבית מטעם העבודה, זה ברור מאליו.
אמא עצמאית מול אבא עצמאי :
גם כשבחרתי לפני תשע שנים לצאת לעצמאות, ולעשות את מה שאני אוהבת ולהקים עסק של הפעלות לילדים, הסביבה הגיבה : כל הכבוד שאת מגשימה את עצמך, הלוואי ויכולתי. כשנשים פותחות עסק הן "מגשימות את עצמן" כאילו שזה איזה ג'וק שנכנס להן לראש. כשגברים יוצאים לעצמאות "שיחקת אותה", הוא מצטייר כבעל עסק.
הייתי במפגש שיווק וכמעט כל הנשים הציגו את עצמן קודם כאמהות ואת עיסוקן המקצועי כדבר שני. האם שמעתן פעם גבר שבפגישה עיסקית יתחיל ויאמר שהוא אבא למספר ילדים ורק אח"כ יציג את עיסוקו? גם כשאני הצגתי את עצמי, סיפרתי קודם על העסק שלי, שהוצאתי השנה תשעה טיולים
( הישג מרשים) אח"כ אמרתי ואני אמא לארבעה ילדים ועל זה היו קריאות ההתפעלות.
תקופת ה"השרדות" :
אני מרגישה שבין גיל 27 לגיל 37 , העשור שבו הייתי בהריונות ולידות וגידול ילדים קטנטנים
( מבחינתי נטע הקטנה שלי שבת שלוש כבר בוגרת) הייתי בתקופה שאני קוראת לה "השרדות", "כיבוי שריפות". ההלם הזה שהחיים השתנו בבת אחת, אני זוכרת שעם הלידה של יהונתן בני, פתאום אפילו לעשות מקלחת כשאני לבד בבית רק איתו, לא היה ברור מאליו, לעשות מהר הכל מהר, לחפוף או לא, כי אולי התינוק יתעורר. הרגשתי שאני מבטלת את עצמי, אפילו פיפי שזה הצורך הבסיסי, הייתי עושה כדבר אחרון, מהר מהר.
שינויי גישה - לדאוג גם לעצמי:
ובשנתיים האחרונות שיניתי גישה, הבנתי שאני יכולה להיות אמא נהדרת, אבל לדאוג קודם כל גם לעצמי, לא לדחות את הרצונות שלי, להפגש עם חברות, לצאת עם בן הזוג, ללמוד ולהשאיר את הילדים גם עם ביביסטר, והכי חשוב לא לחיות עם רגשות של נקיפות מצפון.
אני זוכרת שכאמא צעירה כשהייתי באה לגן אחרונה ברבע לחמש, עם הפקקים הנוראים מתל אביב לקרית אונו, ורואה את הבן שלי אחרון, תמיד הרגשתי רע, שהוא מסכן.
לעומת זאת, עם הילדה הרביעית, יש ימים ( כמעט תמיד) שאני מגיעה אחרונה כי אני רוצה לשתות את הקפה של ארבע בשקט שלי, או לנוח שנ"צ ( כן כן.. מודה שזה קורה) וכשאני רואה את הילדה שלי אחרונה עם הגננת, משחקות בחצר בכדור, אני מברכת על כך שלילדה יש זמן איכות עם הגננת בסוף היום - כן כן, זה שינוי הגישה שלי בראש.
הזמן שמתפנה :
ואז , במחזור החיים עוד משהו משתנה, פתאום הילדים גדלים. יוצא לי לדבר עם נשים רבות , על השינוי הזה שקורה בגיל 40 פלוס עד חמישים פלוס.
בגלל שאנחנו כל כך נשאבות מרצון, מהרגל וממצפון, לאמהות, כשהילדים קטנים, זה הדבר העיקרי והמהותי שלנו, כשהילדים מתבגרים,יש מין תחושה שהדבר שכל כך מילא אותנו, פתאום השתנה. הילדים אומנם זקוקים לנו, אבל לא כמו שהיו בעבר. דיברתי על זה עם כמה נשים שסיפרו לי שנוצר זמן פנוי שלא היה קודם, זה אמור להיות נהדר, זמן לעצמנו, כמה חלמנו עליו כשהיינו בריצות בין החוגים עם הילדים, ופתאום הזמן הזה מפחיד, זה המון זמן, ולעיתים יש שם הרבה בדידות.
וכנראה שזו הסיבה שאני מוציאה טיולי נשים, להיות מוקפות בנשים שבדיוק כמונו שביום יום, בשעה שש בערב מג'נגלות בין כל המשימות ופתאום במשך ארבעה ימים בסה"כ, אנחנו קצת נזכרות מי אנחנו בלי ילדים, בלי התארים ובלי המסגרות. נזכרות מי היינו פעם, בלי לדאוג לאיפה נאכל ומה נעשה בעוד שעה, אלא נהנות מהרגע, מהשיחות והנופים המרגיעים.
חשיבות השבט הנשי :
אני מאמינה שאנו הנשים זקוקות לשבט נשי, תומך מכיל, שבו נוכל לבטא את עצמנו, להיות מי שאנחנו ולהרגיש דומות וגם שונות. זה משהו שהוא בדי.אן. איי שלנו להיות חלק משבט נשי. גם כאלו שלא חוו אחוות נשים, שמגיעות מעולם גברי, מגיעות לטיולים ומגלות זאת, נדהמות מהעוצמה ומהיכולת שלהן להיות חלק מזה.
הטיול הזה הוא לא העצמה, זהו טיול שאין בו כוח או תחושה שמישהי יודעת איך ומה את צריכה לעשות וכדאי לך לשנות , בטיול יש שמחה,כיף, השתחררות, ויש בחירה של כל אחת ואחת את עצמה בלי להתנצל - כי מגיע לי זמן לעצמי!!
חופש לעצמי.
אשמח לשמוע מה המילה "העצמה נשית" מעוררת בכן , והאם יש לכן שבט נשי שממלא אתכן.
רות
