פרסמתי השבוע את המסע החדש לאיטליה ( לינק ), כמה תגובות וכמה התלהבות, נשים שכבר היו עשרות פעמים באיטליה, ועדיין רוצות לחזור אליה שוב ושוב. היו כאלו שרשמו לי : "עכשיו את מדברת ", ונרשמו מיד.
לרגע הרגשתי שאני קצת "בוגדת" ברומניה האהובה עליי, ומצד שני, הבנתי בתוך תוכי את התמכרות, התשוקה לאיטליה.
אני ואיטליה, זה סיפור אהבה. הגעתי אליה רווקה, אחרי שנפרדתי מחבר, חזרתי אליה, מצאתי שם את האהבה שלי, בן זוגי מאיר, גרתי באיטליה ארבע שנים ואפילו, באיטליה הפכתי לאמא.. בני הבכור, יהונתן , נולד באיטליה.
איטליה למדה אותי עם השנים להחליט ולבחור לפי הלב והרגש.. מאז כמעט תמיד, גם אם הדברים הזויים אני בוחרת לפי הלב, בידיעה שעד עכשיו זה תמיד פעל.
אז איך הכל התחיל ?!
הרומן שלי עם איטליה
בגיל 22 נפרדתי מהחבר הראשון, חבר שהייתי אתו שלוש שנים, שטיילתי אתו את הטיול הראשון אחרי צבא במשך שלושה חודשים בארה"ב. חבר שכבר ההורים הכירו ואהבו וכולם היו בטוחים שנתחתן.. אבל הלב הרגיש אחרת. נפרדתי ממנו בסיום השנה הראשונה ללימודים, כל המשפחה לא הבינה מה קרה לי , הרי היינו זוג משמיים. אני חושבת שזו באמת הייתה הפעם הראשונה שעשיתי משהו שידעתי שלא יהיה מוסכם על המשפחה, שירימו גבות, שאכאיב לסבתי שכל כך חיכתה וציפתה לחתונה.
באחד הימים ראיתי בטלוויזיה טיול של מיקי חיימוביץ ובעלה בעקבות סרט איטלקי קלאסי "חופשה ברומא", החלטתי שאני נוסעת.
נוסעת לבד לחודש לאיטליה, בין חופשות הקיץ ולפני הלימודים בשנה השנייה ללימודיי באוניברסיטה.
היום, כשאני חושבת על זה, אני לא יודעת מאיפה היה לי אומץ, לא היה אז פלאפונים, וויז, ווטס אפ, בוקינג.
בשבוע הראשון הייתי לבדי ברומא, שבועיים בפירנצה במסגרת שלקחתי מראש מהארץ של לימודי איטלקית ומגורים עם צעירים מכל העולם, ובשבוע האחרון הצטרפה אלי חברה לצפון - ורונה, האגמים, וונציה.
זו הייתה הפעם הראשונה שלי ממש לבד, אחרי זוגיות צמודה של שלוש שנים. פתאום הכרתי את עצמי, פתאום הבנתי כמה כיף ונפלא לטייל לבד, בקצב שלי, להחליט לבד, ולדעת שאני יכולה להסתדר.
בשוטטות שלי ברחובות רומא היפה, הרגשתי שאני הולכת במוזיאון חי, מוזיאון בחוץ. לא הסתכלתי במפה, פשוט הלכתי בעקבות זרם האנשים, כחלק מהאנשים, גם לא הרגשתי לבד. ופתאום, באחת הסמטאות, בין רחובות שנראים צרים התגלה לפניי מראה מדהים, מראה שעד היום כשאני נזכרת בהתגלות הזו, אני נזכרת בתדהמה ובצמרמורת הפיזית שהרגשתי.. פונטנה דה טרווי, מזרקה ענקית שמימיה בצבע תכלת ופסליה שיש לבן . האגדה מספרת שאם זורקים מטבע למזרקה, נחזור לשם שוב.. כנראה שזה עובד, מאז כבר הפסקתי לספור את מספר הפעמים שביקרתי ברומא.
אחרי שכבר חשבתי שראיתי את העיר היפה ביותר בעולם או לפחות באיטליה, לא האמנתי שיש יפה ממנה.. ומסתבר שיש, פירנצה!!
שבועיים של לימודים, ארוחות ערב עם חברים מכל העולם, שבדיה, פולין, מקסיקו, אנגליה וחברה טובה מטורקיה, הרבה יין ואוכל משובח- חוויה ייחודית ותרבותית, איטלקית כמובן לא למדתי בשבועיים אבל בהחלט רציתי להישאר בה ובכלל לא לחזור להמשך הלימודים באוניברסיטה.
שליחת סוכנות באיטליה
כשחזרתי מאיטליה החלטתי שאני חוזרת אליה ויהיה מה, אחזור אליה ואגור בה לתקופה.. רצה הגורל ובמסעדה שבה עבדתי, פגשתי מלצרית חברה, תמי מוזס, שסיפרה לי שהיא מתחילה בחינות לסוכנות היהודית לשליחות באיטליה, צחקנו על זה שאני אחר כך אחליף אותה בתפקיד, וזה מה שהיה.
לאחר סיום הלימודים, שנתיים בדיוק מהרגע שחזרתי מאיטליה, מהטיול הראשון, נסעתי לבדי בתפקיד שלאורך כל הקיץ עברתי אליו הכשרה.. שליחת הסוכנות היהודית באיטליה. בעיר ג'נובה ( צפון מערב איטליה, איזור הרביירה האיטלקית, העיר של מרקו תוכנית הטלויזיה האהובה "הלב" - פתאום בזמן הכתיבה, אני שמה לב שמוטיב ה"לב" חוזר.. )
המזוודה הייתה מלאה ב30 ק"ג של ספרים להקניית השפה העברית, חומרי יצירה ולימוד וכל זה במטרה ללמד ילדים מבוגרים עברית באיטליה, לייצר להם חויה של ישראל בחגים , לצאת עם הסטודנטים היהודים ועוד.. אפילו ריקודי עם לימדתי את היהודים באיטליה כל יום ראשון אחה"צ.
אני לא אשכח איך הגעתי לשדה התעופה והרב והאחראי עליי פגשו אותי, בחורה בת 22, שבאה לשנה לגור במקום לא מוכר, לבד.. הם לקחו אותי לבית ענקי איטלקי, עם מרצפות יפות ותקרת פרסקו וחלונות ירוקים ורק אז הבנתי שזה הבית שלי לשנה הקרובה, ואני הולכת להיות פה לבד.. מאיפה היה לי אומץ?!
איך שהגעתי, כבר ביום הראשון לאיטליה, הכרתי את מאיר רונן, סטודנט ישראלי ויד ימינו של רב הקהילה ובעצם הצעיר הכי כריזמטי שהכרתי, עד עצם היום הזה. כל הקהילה, צעירים ומבוגרים העריצו את הישראלי ואהבו אותו הוא יזם, למד, היה פעיל ועזר לכל אנשי הקהילה. בנופים הקסומים של איטליה, בין בתים צבעוניים, ים כחול וגרניום פורח, התאהבתי בבחור, ואחרי שלושה חודשים החלטנו שאנחנו מתחתנים.. כשהחלטנו שאנחנו מתחתנים, אמא ואבא שלי אפילו לא הכירו אותו, ואני לא הכרתי את חמותי.
התחתנו אחרי פחות משנה.
כבר כתבתי לכן : ללכת בעקבות הלב, ומאיפה היה לי אומץ?!
אחרי שלוש שנים של נישואין, טיולים באיטליה ומחוצה לה באירופה, החלטנו להרחיב את המשפחה, הריון ראשון, כמה התרגשות, משהו משותף לזוג הצעיר, לא אשכח איך ראיתי על המסך את העובר הקטן והתמונה הזו פשוט ריגשה אותי במשך חודש שלם.. שבתוכי יש חיים של ילד.. כמובן, שלא ידעתי שבארץ במוניטור אפשר לראות את העובר בתלת מימד.. והמכשור באיטליה הוא מהישנים והפשוטים ביותר.. גם את הלידה, עברתי באיטליה, רק מאיר ואני, ללא אף אחד מבני המשפחה, מתוך בחירה. לידה בבית חולים במחלקה אלטרנטיבית, ויהונתן ( שהיום בן 12) נולד בלידה טבעית בתוך המים - ושוב, מאיפה היה לי אומץ??
כשהתחלתי לכתוב את הפוסט, רציתי רק לספר לכם את הסיפור שלי ושל איטליה, אבל עם הכתיבה, ובראיה היום כשאני בת 39, כמעט עשרים שנה אחרי, גיליתי פתאום שאת ההחלטות הכי טובות והכי גורליות, עשיתי בסופו של דבר מתוך הלב, מתוך הרגש ועם הרבה אומץ, גם אם הן נראו בהתחלה כהזויות.
אשמח שתשתפו אותי על החלטות שעשיתם שעל פניו היו נראות הכי הזויות והתגלו כהכי נכונות.