בלוגרית
יש לי וידוי.. תמיד המילה "בלוג" ובמיוחד בלוגרית נשמעה לי קצת נפוחה, משהו מתנשא, כאלו שאין להן באמת מה לעשות בחיים. להגיד "אני בלוגרית", רק השם הזה שמתגלגל לו בלשון. מה את יושבת וכותבת את יומן חייך ומה שעובר עלייך, ולמה את חושבת שזה בכלל יעניין מישהו ?! חשיפת הפרטיות, מציצנות. ( זה אגב מה שרוב הגברים חושבים.. )
אבל כמו שהבנתי עם השנים, הכל בראש, הכל זה הנחות שלנו, מחשבות שמנהלות אותנו ואפשר לשנות זאת.
מתוך אהבתי לכתיבה, לתיעוד זכרונות, לעורר השראה ולהשפיע, לחשוף את עבודתי גם בצורה אחרת של תוכן, ענין אחר, החלטתי, כן.. גם אני רוצה לכתוב בלוג.
בשנים האחרונות הבטחתי לעצמי שכל שנה אקח לנשמה ולהתפתחות קורסים ולימודים. כבר שלוש שנים שאני לומדת הנחיית קבוצות במכון אדלר, והשנה בזכות חברה טובה, בעלת הבלוג "עיר כפר ומה שביניהם "נתלי תמיר החלטתי גם להירשם לקורס הפרלמנט ולהבין את יסודות הבלוג, איך כותבים נכון בלוג מצליח ומעניין.
אז על מה תכתבי ? מה עמוד השדרה שלך ? זה מה שקיבלנו בפרלמנט, קורס בלוגרים של יונית צוק.
תמיד שאלות כאלו גדולות ופתוחות משאירות אותי ללא מילים.. או יותר נכון, עם יותר מדי מילים.
התפז -רות :
אני אדם שרגילה להתפזר, בטח יש לי בעיות של קשב וריכוז, אבל למזלי ב"דור שלי" לא זיהו את זה.. למה למזלי?! כי במקום להגדיר את זה ולתת לזה חשיבות או מקום של "בעיה", זה פשוט הפך להיות חלק ממי שאני. והיום, עם השנים, אחרי שקודם כל הבנתי שלא כולם מתנהלים ככה
( במיוחד לא מאיר בעלי שמאוד ממוקד), הפיזור הזה, העובדה שאני מתפרשת וחולשת על כמה דברים, הפכה לחוזקה וליתרון: אמא לארבעה ילדים, אין צהרונים, שני עסקים, לימודים פעמיים בשבוע, ונסיעות לחו"ל אחת לחודש.
היום שלי נראה ככה: מתחילה לתלות כביסה, נזכרת באמצע שצריכה לשלוח מייל, מדברת עם לקוחה בזמן שמכינה ארוחת צהריים, נמצאת ברומניה ומזכירה לילד שיש לו אחהצ שיעור עם המורה הפרטית של הילד בחשבון.- נראה לי שהרבה נשים יבינו אותי, לא ?!
היום אני מבינה, שמה שנראה לי טבעי, קצב ההתנהלות שלי, הוא לאחרים שמתבוננים מהצד גורם לסחרחורת.
לכן, כשיונית ביקשה שנרשום על מה הבלוג יהיה, עלו בראשי מלא רעיונות : סיפורים ומקומות מענינים שאליהם אנחנו מגיעים במסגרת טיולי הנשים שלי, ראיונות עם הנשים המופלאות שאני מכירה בזכות המסעות, סיפורים מחיי היום יום שלי עם הילדים, או כל מיני אירועים שמעוררים בי השראה, סיפורי רבי נחמן ופרשת השבוע ( מה ? מה זה? את מי זה מעניין ?) ועוד ועוד.. רק המחשבה על כל אלו, עשתה לי כאב ראש. מקווה שלכם,
לא, קוראי הנעימים.
אז את האמת, אני לא יודעת על מה אני אכתוב. אני רק מבטיחה לעצמי שאתמיד, אהיה אותנטית לעצמי, לא אפחד לחשוף את רחשי לבי ואת מחשבותיי,הפחד מפני "מה יגידו ואיך זה יתפרש", לא ינהל אותי.
ואני מאחלת לי שזה יקח אותי למסע, ירגיע, יתן לי כיוון, תשובות, וזיכרונות נעימים. האמת, עצם הכתיבה היא ההנאה שלי, והידיעה שקוראים אותי, עושה לי אפילו טוב יותר.
מוזמנים להצטרף אלי ולהמשיך לעקוב.
